אחרי ש"עשינו קצת סדר" מבחינת הגדרות ומבחינת הצורך בחדשנות וביצירתיות, הגיע הרגע לסגור קצוות ולהתחבר שוב לעולם ההדרכה.
שני ממשקים יש בין עולם ההדרכה (ופיתוח ההדרכה) לבין היצירתיות והחדשנות.
האחד - הצורך ליצור הדרכה יצירתית
השני - להדריך ולפתח יצירתיות (וקודם לכן לברר - האם זה בכלל אפשרי?)
ראשית יש להבין את הנקודה הראשונה - מדוע כל כך חשוב להיות יצירתיים בהדרכות שאנחנו בונים או מעבירים?
התשובה לכך גם היא תמונה בפוסט על הצורך בחדשנות וביצירתיות: זו קודם כל שאלה של תחרות.
אני לא מתכוונת לתחרות על כיסו של הלומד (בקורסים בתשלום), על תחרות מול קורסים אחרים, או מול מרצים אחרים. ברמה הבסיסית ביותר זוהי תחרות על הקֶשֶב של הלומד.
כל אחד מאיתנו חשוף יום-יום לאלפי גירויים. העולם המודרני רק מגביר את הקצב ומכניס עוד גירויים גם לתוך כיתות הלימוד, המשרדים וחדרי הישיבות. אנחנו צריכים לחדש, לעניין ולאתגר.
ומעבר לכך - כמו בכל מקצוע, חדשנות תביא לגילויים חדשים, למודלים חדשים ללימוד, ולשיפור מתמיד.
ושנית, המנהלים רוצים את העובדים שלהם יצירתיים יותר. ואנשי ההדרכה נדרשים "לספק את הסחורה".
אבל האם זה בכלל אפשרי? האם יצירתיות היא תכונה נלמדת? או שמא היא יכולת מולדת?
מחד, כבר שנים נשמעות טענות בדבר ההיבטים הביולוגיים של יצירתיות, ובפרט על הקשר בין האונה הימנית במוח לבין יכולות יצירתיות. הנה כאן קצת הרחבה על מחקרים שנערכו בישראל בהקשר זה.
מאידך, מסביבנו אינספור קורסים וסדנאות לפיתוח היצירתיות. מסדנאות כתיבה ועד הכשרות למנהלים. היכן אלו משתלבים בתמונה?
התשובה הרווחת מקבלת למעשה את שני המרכיבים - לימוד נרכש וכישורים מולדים - ומגשרת ביניהם.
לא אחת מושמעת האנאלוגיה לספורטאים מקצועיים. לא כל אחד יכול להיות אלוף אולימפי בקפיצה לגבוה. נדרשים כישורים בסיסיים מולדים מסויימים. האימונים המפרכים ביותר לא יספיקו, אם לא נולדת בגוף הנכון. מצד שני, ללא עבודה קשה, נתוני הפתיחה בלבד אינם מספיקים.
כאן משתלבות המתודולוגיות השונות לפיתוח היצירתיות. הן האימון כדי למצות ולממש את הפוטנציאל (כן, אני יודעת ש"מימוש פוטנציאל" נחשב ממש מילה גסה אצל אנשים מסוימים, אבל אין מה לעשות. זה נאמר כאן בהקשר חיובי לגמרי!).
חלק מהשיטות ומהאימונים מיועדים לייצר כמות רבה ככל האפשר של רעיונות, שמתוכם אפשר לפסול בשלב מאוחר יותר. שיטות אלו תואמות מדדים קוגניטיביים שנבנו בשנות ה- 70 ומייחסים את מידת היצירתיות לכמות הרעיונות הנוצרים. שיטות אלו, ביניהן כלים כמו סיעור מוחות ומפות חשיבה, מתבססות על שני עקרונות: גירוי אקראי ודחיית הביקורת.
גירוי אקראי - ליצור תפיסה חדשה באמצעות הסתכלות מזוית אחרת על בעיה. חשיבה אסוציאטיבית או אקראית.
דחיית ביקורת - חשיבה או דיון פתוח ללא שלילת רעיונות על הסף.
אסכולות אחרות, מדברות על חיפוש שיטתי יותר של פתרונות חדשניים. לא מדובר על "יריות באפילה" לאיסוף כמה שיותר רעיונות, אלא על מודלים מובנים ושיטתיים יותר, כולל "תכסיסי חשיבה".
מתודולוגיית חשיבה המצאתית שיטתית היא כלי כזה, וגם ארגז הכלים הצהוב שהזכרתי כאן בעבר.
כמו בתחומים אחרים גם בהקשר זה נרצה פעמים רבות "לשלב כוחות" בין האסכולות. להבין ולשפר גם את כמות הרעיונות המועלים וגם את האיכות שלהם. לבחור שיטה או שילוב על פי המקרה הספציפי.
עוד שיטה שמוזכרת בהקשר של ניהול יצירתיות היא שיטת ששת כובעי החשיבה של דה בונו.זוהי למעשה מתודולוגיה לקבלת החלטות בקבוצה בה מתבצע משחק תפקידים בו המשתתפים מבטאים צורת חשיבה והתסכלות שונות.
שני ממשקים יש בין עולם ההדרכה (ופיתוח ההדרכה) לבין היצירתיות והחדשנות.
האחד - הצורך ליצור הדרכה יצירתית
השני - להדריך ולפתח יצירתיות (וקודם לכן לברר - האם זה בכלל אפשרי?)
ראשית יש להבין את הנקודה הראשונה - מדוע כל כך חשוב להיות יצירתיים בהדרכות שאנחנו בונים או מעבירים?
התשובה לכך גם היא תמונה בפוסט על הצורך בחדשנות וביצירתיות: זו קודם כל שאלה של תחרות.
אני לא מתכוונת לתחרות על כיסו של הלומד (בקורסים בתשלום), על תחרות מול קורסים אחרים, או מול מרצים אחרים. ברמה הבסיסית ביותר זוהי תחרות על הקֶשֶב של הלומד.
כל אחד מאיתנו חשוף יום-יום לאלפי גירויים. העולם המודרני רק מגביר את הקצב ומכניס עוד גירויים גם לתוך כיתות הלימוד, המשרדים וחדרי הישיבות. אנחנו צריכים לחדש, לעניין ולאתגר.
ומעבר לכך - כמו בכל מקצוע, חדשנות תביא לגילויים חדשים, למודלים חדשים ללימוד, ולשיפור מתמיד.
ושנית, המנהלים רוצים את העובדים שלהם יצירתיים יותר. ואנשי ההדרכה נדרשים "לספק את הסחורה".
אבל האם זה בכלל אפשרי? האם יצירתיות היא תכונה נלמדת? או שמא היא יכולת מולדת?
מחד, כבר שנים נשמעות טענות בדבר ההיבטים הביולוגיים של יצירתיות, ובפרט על הקשר בין האונה הימנית במוח לבין יכולות יצירתיות. הנה כאן קצת הרחבה על מחקרים שנערכו בישראל בהקשר זה.
מאידך, מסביבנו אינספור קורסים וסדנאות לפיתוח היצירתיות. מסדנאות כתיבה ועד הכשרות למנהלים. היכן אלו משתלבים בתמונה?
התשובה הרווחת מקבלת למעשה את שני המרכיבים - לימוד נרכש וכישורים מולדים - ומגשרת ביניהם.
לא אחת מושמעת האנאלוגיה לספורטאים מקצועיים. לא כל אחד יכול להיות אלוף אולימפי בקפיצה לגבוה. נדרשים כישורים בסיסיים מולדים מסויימים. האימונים המפרכים ביותר לא יספיקו, אם לא נולדת בגוף הנכון. מצד שני, ללא עבודה קשה, נתוני הפתיחה בלבד אינם מספיקים.
כאן משתלבות המתודולוגיות השונות לפיתוח היצירתיות. הן האימון כדי למצות ולממש את הפוטנציאל (כן, אני יודעת ש"מימוש פוטנציאל" נחשב ממש מילה גסה אצל אנשים מסוימים, אבל אין מה לעשות. זה נאמר כאן בהקשר חיובי לגמרי!).
חלק מהשיטות ומהאימונים מיועדים לייצר כמות רבה ככל האפשר של רעיונות, שמתוכם אפשר לפסול בשלב מאוחר יותר. שיטות אלו תואמות מדדים קוגניטיביים שנבנו בשנות ה- 70 ומייחסים את מידת היצירתיות לכמות הרעיונות הנוצרים. שיטות אלו, ביניהן כלים כמו סיעור מוחות ומפות חשיבה, מתבססות על שני עקרונות: גירוי אקראי ודחיית הביקורת.
גירוי אקראי - ליצור תפיסה חדשה באמצעות הסתכלות מזוית אחרת על בעיה. חשיבה אסוציאטיבית או אקראית.
דחיית ביקורת - חשיבה או דיון פתוח ללא שלילת רעיונות על הסף.
אסכולות אחרות, מדברות על חיפוש שיטתי יותר של פתרונות חדשניים. לא מדובר על "יריות באפילה" לאיסוף כמה שיותר רעיונות, אלא על מודלים מובנים ושיטתיים יותר, כולל "תכסיסי חשיבה".
מתודולוגיית חשיבה המצאתית שיטתית היא כלי כזה, וגם ארגז הכלים הצהוב שהזכרתי כאן בעבר.
כמו בתחומים אחרים גם בהקשר זה נרצה פעמים רבות "לשלב כוחות" בין האסכולות. להבין ולשפר גם את כמות הרעיונות המועלים וגם את האיכות שלהם. לבחור שיטה או שילוב על פי המקרה הספציפי.
עוד שיטה שמוזכרת בהקשר של ניהול יצירתיות היא שיטת ששת כובעי החשיבה של דה בונו.זוהי למעשה מתודולוגיה לקבלת החלטות בקבוצה בה מתבצע משחק תפקידים בו המשתתפים מבטאים צורת חשיבה והתסכלות שונות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה