אני יודע לקרוא לבד מגיל 6, באמת צריך ליווי אודיו שיקריא בקול כל מה שכתוב על המסך?
Gita Bose היא מפתחת הדרכה מהודו, ובעלת בלוג העונה לשם "אידיוט". הפוסט האחרון בו (מלפני 5 חודשים, נכון לכתיבת שורות אלה) הוא בעצם מכתב מלומד ארגוני זועם: "אני לא אידיוט!"הפוסט מנסה לבחון מנקודת מבט של עובד/לומד - איך אנחנו נראים? איזה תחושה אנחנו נותנים לעובד? האם אנחנו (מנהלים, מפתחי הדרכה וכו') איננו נוטים לזלזל באינטליגנציה של העובדים שלנו?
אני יודע לבד להבין מה עושה כפתור 'NEXT' בלי שתכתבו לי לידו 'לחץ כדי לעבור למסך הבא'!
עם יד על הדופק, איך את/ה היית מרגיש/ה מול הדרכה שמתייחסת אליך כמו לילד קטן?
לגבי עצמנו אנחנו מניחים אחריות, משמעת עבודה, יכולת להבחין בין עיקר ותפל... כשזה נוגע לעובדים שלנו ההתייחסות משתנה.
הפוסט של גיטה בוסה "מתכתב" עם פוסט של קולגה שלה מהודו - Archana Narayan, שכותבת, בין השאר, על דרישת הלקוחות לשליטה. החשש שהלומד "יקליק מהר הלאה" וידלג על הלמידה, מביאה לדרישות חוזרות ונשנות לנעילה של כפתור ה'NEXT'. אבל, היא כותבת, צריך להיות לנו יותר אמון גם בעובדים/לומדים שלנו, וגם בהדרכות שיצרנו. אם אנחנו מאמינים באלו, יש להעמיד את הדברים למבחן המציאות, ולא לנסות ולכפות למידה באמצעים מכניים כמו מניעת מעבר לשקף הבא.
תשקיע בבניית המבחנים לפחות כמו שאתה מצפה ממני להשקיע בלימוד!
הלומדים מצפים למבחנים שמאתגרים אותם, לא לכאלו שמזלזלים בהם!הלומדים לא רוצים שנשלח להם לומדה של 15 שקפים, אבל יכילו שכבות של 30 שקפים מוכלים נוספים!
הלומדים רוצים שנאמין שהם יכולים להתרכז וללמוד ברצינות - אם זה רק מספיק חשוב ובנוי כמו שצריך.
המפתח, לפחות בחלקו, נעוץ בהכרת הלומדים שלנו, והבנת קהל היעד. התגובות (האוהדות) לפוסט מתייחסות לכך, וגם לצורך בדיפרנציאציה - התייחסות עד כמה שאפשר פרטנית לעובדים או קבוצות עובדים. באופן טבעי, כאשר מכוונים לקהל רחב, יש "גלישה" למכנה משותף נמוך יותר.
גם בתכנון הפעלות ומשחקים יש לקחת בחשבון תופעות דומות - מה שמשעשע לקבוצה אחת יראה רדוד או טיפשי לקבוצה אחרת. יש לפנות אחרת ל"ציניים" שבחבורה כדי לרתום גם אותם לפעילות.
ממליצה בחום להיכנס לפוסט עצמו, משעשע ומעורר מחשבה: כאן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה