אתמול שמעתי את אודיה קורן בשיחה לילית ברדיו מדברת על ההומור שמאפיין את המחאה הנוכחית, על חבורה שהגיעה לביתו של ראש הממשלה עם סושי ונרגילות, בתגובה לדבריו של דוד עמר, ראש עריית נשר.
והמחאה הנוכחית אכן מביאה סוג של הומור ושנינות, שהם לא מובנים מאליהם במאבק חברתי. סיסמאות כמו "שדרות לו הייתי רוטשילד" ו"סדק חברתי". מישהו שמניח שני אוהלים זה על גבי זה וקורא להם "דופלסק", ובדיחות על חשבון השכנים מהמאהל ברמת השרון שיש להם פאטיוֹ באוהל. הציניות המחוייכת שמלווה את המאבק הזה הופכת להרבה יותר קל את הרצון להזדהות עם המאבק ולהתגייס אליו. אולי יש פה קודם כל שיעור על שימוש מושכל בהומור :)
זו סוגיה בפני עצמה האם נכון בכלל לתת לילדי הגיל הרך לשנן את שמות האותיות. בעד או נגד, השיר הזה הוא דוגמא לקבוצת כלי הוראה הקרויים נמוטכניקה.
הנמוטכניקה היא שם כולל לשיטות ועזרי זכירה, המשמשים להגברת כושר הזכירה של פרטים הדורשים שינון. רוב עזרי הזכירה מבוססים על אחד משני עקרונות: קידוד מצמצם וקידוד מרחיב.
 |
| גמל גדול |
קידוד מרחיב באמצעות עזרי זכירה חזותיים - כמו "שיטת המקומות" לזכירה של רשימת פריטים על פי סדר הצגתם או הסדר שאני נתקלת בהם כשאני נכנסת הביתה או בסיפור דמיוני.
קידוד מרחיב באמצעות עזרי זכירה מילוליים או סמנטיים - כאן בדיוק נכנסים שירים דוגמת שיר האלף בית. שמות האותיות מקבלות משמעות. על אף הצורך לזכור משפטים שלמים וגם מנגינה, השינון הופך לקל יותר.
האם אלו אכן ימים היסטוריים?
נראה שצריך קצת יותר פרספקטיבה בשביל לדעת..
בינתיים זו הזדמנות ללמוד כמה דברים, על היכולת לעורר מוטיבציה בהמונים לצאת אל הרחובות, על מידת האפשרות לשמר מחאה ומוטיבציה, על כוחו של השימוש בהומור, וגם על השימוש בנמוטכניקה, קידודים ונוטריקונים לשינון ידע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה