אנדרגוגיה .vs פדגוגיה

אנדרגוגיה היא "האמנות והמדע של העזרה למבוגרים ללמוד", זאת בשונה מפדגוגיה העוסקת לרוב בחינוך ילדים.
את המושג אנדרגוגיה טבע אלכסנדר קאפ בשנת 1833, אך הוא הופץ ופורסם על-ידי מלקולם נואלס.

4 הנחות יסוד בבסיס תיאוריית האנדרגוגיה:

• הכוונה עצמית (Self-concept) - המבוגר הוא גורם מעורב ויוצר בתהליך הלמידה, וכן בהערכתה
• נסיון חיים (Foundation) - הלמידה נעשית על רקע ידע קיים ומצטבר של המבוגר
• מוּכנות ללמידה (Readiness) - המוכנות משתנה בשלבי חיים שונים ובהתאם לצורך באותו שלב
• יישום מיידי (Orientation) - הלמידה נתפסת כנחוצה אם ניתן ליישמה ולהעזר בה בעתיד הקרוב - אוריינטציה של פתרון בעיות ולא למידת תכנים כללית

לעיתים קרובות ניתן למצוא התייחסות לשתי הנחות נוספות:

• צורך (Need to Know) - הדרכה המותאמת לצרכי הלומד
• המוטיבציה של הלומד (Motivation) - התבססות על מוטיבציות פנימיות יותר מאשר צרכים חיצוניים

עוד על התיאוריה אפשר לקרוא במקומות רבים ברשת, למשל, כאן (בעברית) וגם כאן.

האם ההוספה של 2 הנחות יסוד היא מהותית?
לעניות דעתי כל 4 ההנחות האחרונות - מוכנות, יישום מיידי, צורך ומוטיבציה - הן כולן פרספקטיבות שונות על אותה סוגיה: הלומד המבוגר משתתף בלמידה באופן וולונטרי. לרוב, הוא אינו חייב להיות כאן. בשונה מתלמיד בית ספר הכפוף להוראות המערכת והסביבה. לכן, את הלומד המבוגר אנחנו צריכים "לשכנע" ולגרום לו לרצות להשתתף בלמידה.
אמנם, גם בעולם המבוגרים אנחנו "נאלצים" להשתתף בהדרכות ובלמידה - אם במסגרת הכשרות במקום העבודה ואם במקומות אחרים. ועדיין, למבוגר לרוב יש יותר בחירה והשפעה בתהליך. יתרה מכך, הקשב ותשומת הלב של הלומד המבוגר פחות מובטחים לנו (בדרך כלל אנחנו לא נשלח את העובד להתייצב אצל המנהל כי הפריע בשיעור).

מה זה אומר בפרקטיקה?
המשמעות המרכזית של הנחות האנדרגוגיה היא שבמרכז תהליך הלמידה של המבוגר עומד המבוגר עצמו. זאת בשונה מתהליך פדגוגי שהמורה והתוכן מקדמים את התהליך.

• הלומד שותף ואף אחראי לצריכת התכנים, היבט המשתלב היטב בעולם ה- 70:20:10 המתייחס ללומד כ"מושך" תכנים יותר מאשר אנו "דוחפים" לו אותם.
• הלומד עצמו רלוונטי בבניית ההכשרה וקבלת ההחלטות לגביה - מצבו, גילו, אישיותו, הידע הקודם שלו וכן הלאה.
• התכנים אינם מוכתבים על-ידי מערכת חינוך מרוחקת. יש לבחור את התכנים השימושיים, הרלוונטיים והיישומיים ביותר.
  (אני מניחה שעוד ארחיב באחד הפוסטים בעתיד על הנקודה הזו - אל תאמינו למומחה התוכן שמתעקש ש"הכל חשוב" ו"חייבים ללמד את הכל" - תהליך פיתוח ההדרכה כולל שלב חיוני של בחירה: מה נלמד ועל מה נוותר)
• אמיל"י - ראשי התיבת "אני מה יוצא לי מזה" (ובאנגלית WIIFM) - מרכיב קריטי בהדרכה או בהכשרה הוא "לשכנע" את הלומד שהוא בכלל צריך את זה.

כאן אפשר למצוא עוד על ההיבטים היישומיים של האנדרגוגיה.

כמי שבאה מעולם השיווק, נראה לי שהמכנה המשותף הוא הצורך להיות קשובים לצרכי ה"לקוח", שהוא הלומד שלנו. הלקוח/לומד הוא שעומד במרכז.

יש גם ביקורת...
כמו לכל תיאוריה, גם לזו התעוררו התנגדויות.
ג'וזף דוונפורט ציין, למשל, כי ההבחנות בין פדגוגיה ואנדרגוגיה עוסקות למעשה במדריך/מורה יותר מאשר בלומד. דאי ובסקט טענו כי התיאוריה מבטאת למעשה חוסר הבנה של הפדגוגיה, ועקרונותיה הם בעצם ביטוי של אידיאולוגיית הלמידה החקרנית. אן הנסון סבורה שאין בה צורך (באנדרגוגיה) ואחרים הטילו ספק בבסיס האמפירי של התיאוריה.
(על אלה ועוד כאן בחלק האחרון של המאמר).
 
וגם מהזמן האחרון - אפשר למצוא למשל כאן את סטיב ווילר מנסה לעורר ויכוח בהסתייגויות שהוא מעלה להנחות היסוד:

• המבוגרים הם שותפים בתהליך הלמידה - ומה עם הילדים? האם אין להם אותן זכויות למעורבות? והאם אין במונח "הדרכה" משום סתירה פנימית לכך - כי המדריך הוא שמוביל את התהליך?
• חשיבות נסיון החיים - מהו נסיון חיים ומה אורכו? מתי הוא מתחיל להיות משמעותי? מאיזה גיל נחשב שיש לי נסיון חיים ועד איזה אין? גם לילד יש נסיון, גם אם קצר יותר. אם זו האינדיקציה לשונות בתהליך הלמידה, ווילר סבור שזה הבדל קלוש למדי.
• יישום מיידי - לדעת ווילר זה מאפיין יותר הבדל בין קורסי בחירה לבין לימודי חובה מאשר את ההבדל בין ילדים למבוגרים. יתכן שהנסיבות מובילות את המבוגר יותר להכשרות וולונטריות, אך אין בכך כדי להעיד על שונות בתהליך הלמידה עצמו.
• מיקוד בפתרון בעיות ופחות ידע כללי - גם זה תלוי בפוקוס ההכשרה/הלמידה יותר מאשר בלומדים ובגילם.

אפשר למצוא גם תשובות לטיעונים מסוג זה. כאן דונלד קלארק עונה ישירות לווילר: מושג האנדרגוגיה כן תרם להבנה של תהליכי הלמידה וההדרכה למבוגרים. למעשה, הוא טוען, האנדרגוגיה פילסה דרך לפתרון בעיות של מוטיבציה אצל הלומדים, ולמעשה זו הפדגוגיה שעכשיו "מצמצמת פערים" ומתקדמת לתהליכי למידה פחות פאסיביים.

לסיכום ראוי לציין, כי נואלס עצמו למשמע הביקורות על התיאוריה, "ריכך" את הטענות, והתייחס אל האנדרגוגיה והפדגוגיה כמקבילות זו לזו, ולא כסותרות זו את זו. מעבר לכך, התייחסויותיו המאוחרות יותר מדברות על הבחנה בין למידה ממוקדת "מורה" לבין למידה ממוקדת "לומד" ולא על הבחנה המתמקדת בגיל הלומדים.