היום נערך הכנס השנתי לתקשוב בחינוך ובהוראה של מכון מופ"ת,
וכותרתו: "שם המשחק: שילוב משחקי מחשב בלמידה".
הנה כמה רשמים לסיכום היום המעניין:
דברי המבוא של ד"ר מיכן גולן, ראש מכון מופת, והרצאת הפתיחה של יו"ר פורום מופ"ת, ד"ר עוזי מלמד, הביאו אותי לתהיות על יחסי הגומלין בין העולם הפדגוגי, שבו עוסק הכנס הזה, לבין העולם העסקי-ארגוני. בסיכומו של יום אני יכולה להוסיף אולי עוד שני עולמות: העולם האקדמי מחד, והצבא מאידך.
4 הגופים האלה - מערכת החינוך, האקדמיה, הצבא והעולם העיסקי - כולם עוסקים בלמידה ובהוראה, וכולם חולקים הרבה מן המשותף. בסופו של דבר, הרי המוח הלומד הוא אותו מוח. יש גם הבדלים ברורים בין העולמות השונים – גיל הלומדים הוא רק ראשון שבהם. מטרות הארגון, מטרות הלמידה, וולונטריות הלמידה, תרבות הלמידה.... זוהי רק רשימה ראשונית וחלקית.
נראה שכולם מסכימים שיש מקום לדיאלוג בין המערכות, אבל בין השורות יש רמזים להתנגדויות וחסמים. הרבה מה"שחקנים" מביאים איתם עירוב של תחושות עליונות ונחיתות מול המערכות האחרות, מה שעשוי להגביל את מידת הפתיחות ללמידה הדדית.
נציג צה"ל - ראש ענף חופ"ה (חקר ופיתוח הדרכה) בחיל האוויר – הרשים בתמונות וסרטים של סימולטורים עצומים ומופלאים. מהדברים המעניינים שלו אקח איתי דווקא את השאלה הבאה: "האם נכון בכל מצב להשקיע במקסימום ריאליזציה של הסימולטור?"
מסתבר שהתשובה איננה בהכרח חיובית. העלויות עשויות להיות גבוהות מאוד, התרומה לפי מחקרים עשויה להיות נמוכה, ולעיתים אפילו עשויה להפריע להתמקדות בעיקר.
דודי פלס תבע את המושג "הִתְמַשְחֲקוּת" ובהחלט הצליח להביא תחושת "Fun" לשעת הצהריים הלא-פשוטה של ההרצאה שלו. הסרטון שהראה נמצא כאן בהמשך. ההרצאה המלאה אצלו בבלוג.
דודי הציג את מודל בארטל (Bartle) לטיפוסי "שחקנים" שנמצאים בכל אחד מאיתנו: Achiever, Killer, Socializer, Explorer. לימוד פדאגוגי מתגמל בעיקר את החלק החקרני, ופחות מתייחס לצרכים האחרים.
דודי מציע לשים את צרכי הלומד במרכז כאשר מפתחים את הקורס והציג כמה עקרונות משחקיים שאפשר ליישם, כמו מתן נקודות ותגמול על הצלחות והישגים, טבלת מובילים וחיזוקים מידיים. לא פחות חשובה היא נקודה שלילית שהעלה לקראת סיום ההרצאה: במשחק יש גם מפסידים. מה זה אומר על הלומדים היותר חלשים או מתקשים שלנו? איפה הם ימצאו את עצמם? מה הגישה המשחקית הזו גורמת להם?
את היום חתמה הרצאתו של לובו ויזנר, ששם לו למטרה לגרום לנו להתרגש יחד איתו מהחידושים הטכנולוגיים שמקיפים אותנו. בדרך להצגת הגאדג'טים הנוכחיים והעתידיים, הוא ריגש גם עם זיכרונות נוסטלגיים על תקליטי ויניל, שטיחונים עם גלאי נפח שחיכו לנו בכניסה לסופר לפני שהדלתות נפתחו לקראתנו, דגיגי הכסף – אותם חרקים זריזים שמצאנו בין דפי אנציקלופדיה נשכחת, וחשבונות טלפונים סלולאריים שכללו תשלום על שיחות נכנסות.. אולי דווקא הנוסטלגיה עזרה לאנשי מערכת החינוך שבאולם לשקול את האפשרות שהעתיד כבר כאן, ושיטות ההוראה יצטרכו, במוקדם או במאוחר, להתאים את עצמן לעולם של i-pad ופייסבוק.
והנה הסרטון המקסים והכייפי מתוך סדרת "The fun theory" של פולקסווגן:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה